"אמור", "צריך" והקולות שבראש

לפעמים מטופלים מספרים לי איפה הם אמורים להיות בחיים. אתם יכולים לנחש: עם יותר ילדים, עם יותר כסף, עם יותר הערכה...

רבים מאיתנו מסתובבים עם איזה "אמור" שכזה. רוצים דוגמאות?

אני אמורה להיות עם מישהו יותר מוצלח.

אני אמור להיות כבר עם שלושה ילדים וכלב.

אני אמורה להימשך יותר לבעלי.

אני אמור ללכת למכון כל יום.

אני אמורה להיות באותו הספק שהיה לי פעם, ולא משנה הגיל.

כשאנחנו אומרים לעצמנו איפה אנחנו אמורים להיות, או מה אנחנו אמורים לרצות, או לעשות, שווה לעצור ולשאול: האמנם?

האמנם יש איזה כלל, או חוק טבע, שקובע מה אני אמור לעשות או להרגיש? כנראה שיש נורמה, וגם היא, אם נבחן אותה, מבוססת לפעמים על מיתוסים יותר מאשר על מציאות. ("זוגות מאושרים אמורים לקיים יחסים X פעמים בשבוע").

מה שבטוח, שהתפיסה הזו גורמת לי סבל, כי כשאני לא נמצאת איפה שאני "אמורה" להיות, הערך העצמי שלי פשוט נשחק.

השאלה השנייה ששווה לשאול היא: מי אמר?

אם נתעכב על ה"מי אמר" הזה, אולי נגלה שזה לא רק נורמה או מיתוס חברתי. לפעמים יש איזה קול של הורה, או דמות אחרת בחיי, שעומדת מאחורי ולוחשת באוזני: את לא בסדר. את לא עומדת בציפיות (הממשיות או הדמיוניות) שלי. אגב, גם אדם שאינו בין החיים יכול להמשיך ללחוש באוזננו, זמן רב אחרי מותו.

מה עושים עם זה?

כל פעם שאתם אומרים לעצמכם מה אתם אמורים או צריכים, נסו להפוך את הפועל ל"רוצים". לפעמים זה יעבוד, ויהיה לזה כוח, שיכוון אתכם באופן הרבה יותר אפקטיבי ופחות ביקורתי ("וואלה, אני באמת רוצה ללכת למכון כל יום! איך אני אגרום לזה לקרות?"). לפעמים, זה פשוט יהיה מגוחך ("לא, אני לא רוצה להיות כבר עם שלושה ילדים וכלב. אני פשוט רוצה למצוא אהבה").

אם התרגיל עזר לכם לשנות איזו תפיסה שנתקעתם בה יותר מדי זמן, מצוין. תחזרו אליו בכל פעם שיעלו בפיכם המלים המפלילות "אני אמור".

אם הקול הפנימי כל כך ביקורתי, שהמשפטים הללו כרוכים באשמה תמידית, בדכאון או בשנאה עצמית- כדאי לפנות לטיפול ולברר לעומק את התפיסות השליליות.

סמדר.