מה עושים עם ההורים האלה? בעקבות הסדרה "בודקת" של גיתית פישר

הסדרה "בודקת" של גיתית פישר שנגמרה השבוע, היא סדרה מרתקת ששלחה אותי לחשוב על המטופלים שלי, ועל העבודה הנפשית הדואלית, התמידית, שבין שינוי לקבלה.

צריך לומר, חווית הצפייה לא הייתה פשוטה לי בהתחלה. הדמות של שגית המסוגרת ממש לא קלה לעיכול, והיחסים עם אביה הנרקיסיסט מעוררים פלצות, בעיקר כשהם מתאחדים כדי ללעוג לאמה של שגית, שמכונה שוב ושוב שמנה וטיפשה. אבל משהו גרם לי להמשיך, אולי ההומור, אולי ההבטחה להתפתחות.

ובאמת, שגית מתפתחת. השינוי מגיע (זהירות, ספוילרים בדרך), באופן טבעי, כשנכנס לחייה גבר. מי שמצטייר בהתחלה כמלך הדושים, מתגלה כגבר רגיש ואכפתי, שכמו כולם, מחפש להרגיש אהוב. בשלב הזה, היחסים הלופתים שלה עם הוריה, ובמיוחד עם אביה, צריכים לעמוד מול בוחן המציאות, והמחיר ששגית משלמת, הולך וגדל. מה שעוזר לשגית לעבור את השינוי הוא התהליך שלה כיוצרת, שיוצאת לאור עם החומרים שהיא כותבת. והכתיבה (כמה אני מזדהה) עוזרת לה להבין את עצמה- ולהבשיל.

היינו רוצים לחשוב שמגיל 18 אנחנו אדונים וגברות לעצמנו, אבל האמת היא שהיחסים שלנו עם הורינו ממשיכים להפעיל אותנו נון-סטופ בבגרותנו.

אפשר להתייחס לשלוש רמות של יחסים:

• היחסים שהיו בילדות ומה למדנו בתוכם על קשרים ועל אהבה

• היחסים המופנמים (שכוללים את הפרשנות שלנו ליחסים הממשיים ואילו עמדות וציפיות פיתחנו כתוצאה מכך)

• והיחסים עם ההורים בהווה, כל עוד ההורים בחיים.

מה שריתק אותי בסדרה הם היחסים הקשים והתלותיים למדי בין ילדה בוגרת להוריה, כשבתוכם נרמז גם העבר המשותף. מה זה תלותיים? שגית לא מצליחה להתגורר לבד ולהסתדר בחיים הבוגרים, נעה ונדה בין הבתים הנפרדים של הוריה, שאף אחד מהם לא מקבל אותה. אביה גם זורק אותה מהבית ממש. אבל התלות היא גם בכיוון ההפוך: אביה זקוק נואשות לחברתה (אין אף אחד אחר שסובל אותו), ונסמך על כישוריה החברתיים כדי להחזיק את הקריירה המתפוררת שלו. היא עושה מאמצים רבים עבורו, גם על חשבון חייה שלה, אבל כמו כל מי שמנסה לקחת אחריות עבור מישהו אחר, היא נדונה להיכשל.

כך מצוירים היחסים עם הוריה בהווה, אבל כאמור גם העבר המשפחתי מתגלה בפנינו: מלבד טראומה ממשית שהייתה במשפחה, ושהודחקה שנים רבות, מדובר ביחסים שיש בהם "טראומה היקשרותית". כלומר יחסים שבהם הילדה חוותה שוב ושוב כשלים רגשיים מצד הוריה, חוסר היענות ודחייה. בתגובה לכך הנפש שלה פיתחה מנגנוני הגנה נוקשים, כדי לא להרגיש מחדש את אותה נטישה רגשית. חליפת ההישרדות המרכזית של שגית היא התבודדות מרצון, ורק אהבת אמת, כמו באגדות, תוציא אותה מתוך חומות הארמון (ותגרום לה לטוס עד אילת!). בדרך, היא תהיה חייבת להתנער מהוריה, והרגע הזה, כשהיא מכריזה שחתמה על חוזה דירה לבדה, הוא הגאולה שלה.

בטיפול בבוגרים צעירים, לפני הנישואים וגם בשלבים הראשונים של הקמת משפחה, כמעט תמיד יש עיסוק חשוב ביחסים המופנמים והממשיים עם ההורים. במישור אחד, הכרה בפגיעות שעברנו ובטראומה ההיקשרותית שמלווה אותנו, מאפשרת להבין את עצמנו, למשל להבין למה מתעוררים בנו רגשות עוצמתיים כשאנחנו מרגישים דחויים או מפחדים שיעזבו אותנו. אבל בטיפול חוקרים גם את "חליפת ההישרדות" שתפרנו לעצמנו, כל מיני מנגנוני הגנה שמאפשרים לנו לנהל יחסים זוגיים וחבריים ולפעמים יש להם מחיר בפני עצמם. במישור נוסף, מישור היחסים הממשיים עם ההורים, בטיפול אפשר (וכדאי) ללמוד לקבל את הורינו כפי שהם, ולצד זאת להציב את הגבולות שאנו זקוקים להם כדי  לקיים איתם יחסים תקינים ואפילו טובים.  

שגית לא מגיעה לטיפול, אבל בעזרת שני נתיבים- האהבה והיצירה- היא מצליחה לצאת מחליפת ההישרדות שלה, לקבל את עצמה כפי שהוריה מעולם לא קיבלו, ולעשות שינוי ממשי בחייה. היא מגיעה לאיזון הרצוי בין שינוי לקבלה ונראה ש(במילותיו של אביתר) יש לה סיכוי להינצל.