סיום בטיפול זוגי

השבוע נפרדתי מזוג צעיר, שהגיע לטיפול אחרי כמה שנות זוגיות שלוו במריבות קשות ובאיומי פרידה כל שני וחמישי, וסיימו את הטיפול קרובים, שלווים ובעיקר- מסתמכים זה על זה ועל הקשר, כמשאב מחזק. בדרך הם גם התחתנו- אתגר זוגי לא קטן בפני עצמו.

איך הם עשו את זה? לאט לאט, כשנבנה אמון בי ובתהליך, הם התחילו לקחת אחריות כל אחד על חלקו (חלקים פגועים או הגנתיים ש"סחבו" מהיחסים עם ההורים), לראות את הכוונות הסמויות שמאחורי ההתנהגות התוקפנית או הביקורתית שהפנו זה לזו, ולהסתכל יותר נכוחה על המציאות, כלומר: לראות זה את זו כפי שהינם.

צריך לזכור שהזוגיות היא המקום שבו אנו פוגשים באופן העוצמתי ביותר בפצעי הילדות שלנו. זה יכול להביא לקושי ומצוקה קשים מאוד, וזה יכול גם להביא לחמלה, הבנה, רוך- ומשם לתיקון. בדרך חייבים לעבור דרך כאב, להסיר מגננות ולקחת סיכון רגשי. את כל הדרך הזו תיעדנו יחד ב"מפת הדרכים" ששרטטתי עבורם, ובה הצטיירה התמונה של "אבני הדרך" המשמעותיות שעברו, של מה שלמדו על עצמם, של התחומים שהם עדיין עובדים עליהם, ושל מתאר העתיד- הבית שהם עמלים לבנות יחד.

לא כל יום תהליך טיפולי מגיע לתחושת מיצוי, שיש בה סיפוק עמוק. נפרדנו בהתרגשות גדולה ובהבטחה שדלתי תהיה פתוחה עבורם אם יזדקקו לי בעתיד, דבר שבפני עצמו נתן להם את הבטחון לסיים את הטיפול ולהמשיך את הדרך לבדם.